(9 דקות קריאה כולל שני סרטונים לא רעים)

עשיתי את זה

היה קשה ובאמת שכמעט ונשברתי, אבל היום אני יכולה להגיד שקיבלתי חלק יקר מהחיים שלי בחזרה.
הורדתי את האפשרות לראות שני סימני ווי כחול מהוואטסאפ.
אני כבר לא אדע אם קראו את ההודעות שלי, חברים שלי כבר לא יצפו לראות צבע כחול במסך ההתכתבות ביננו, והעולם ימשיך כסידרו. נכון, היתה תקופת הסתגלות לא פשוטה, אבל כמו בכל מערכת יחסים, וואטסאפ ואני למדנו לאפשר זה לזו את הספייס שאנחנו צריכים – והיום הקשר שלנו הרבה יותר בריא.

אני לא כועסת. מה וואטסאפ רצה בסך הכל? לספק את הדחף האנושי שלי לדעת. הווי הכחול מרגיע אותי ומספר לי שהמסר שלי הגיע, שקראו את מה שכתבתי, שרואים אותי.
עד כאן הכל טוב ויפה, אבל מה שוואטסאפ לא סיפר לנו, זה שהתווסף לנו עוד שלב לשליחת הודעה, שלב שקוף מבחינת ממשק, אבל מאוד תובעני וממכר. רק שלחנו את ההודעה והנחנו את הטלפון בצד וכבר אנחנו מוכנים לחזור ולבדוק את המסך, שוב ושוב ושוב ושוב, לפתוח את מסך הנעילה | להכנס לוואטסאפ | ללחוץ על השיחה | כל זה, רק כדי לראות אם האפור הפך לכחול.

מצאתי בשאטרסטוק תמונה של עצמי, בימים פחות זוהרים של המתנה לסימני ווי כחול בוואטסאפ

במהלך מחקר שעשיתי עבור פרויקט, נתקלתי בעמותה שנקראת Time Well Spent. את העמותה הקים טריסטן האריס (Harris), שהחזיק במשך 3 השנים האחרונות בתואר "פילוסוף המוצר" של גוגל, ועסק במחקר על השלכות המוצרים הדיגיטליים על האנושות.
האריס מעלה שאלה מעניינת – האם אנחנו באמת עוזרים למשתמשים שלנו לעשות את מה שהם התכוונו לעשות? או האם אנחנו מנצלים את חולשותיהם האנושיות וגורמים להם, בדומה למכונות בקזינו, לבזבז יותר (זמן) ממה שתיכננו?
קחו לדוגמא כל אפליקצית מסרים. בכל פעם שמישהו רוצה להגיד לנו משהו, לא משנה איפה הוא נמצא, הוא יכול פשוט לעשות את זה. מעבר לעובדה שזה ממש נוח, התוצאה בשטח היא שכל אדם שיש לו את פרטי הקשר שלנו יכול להסיט את תשומת הלב שלנו בכל זמן נתון. המציאות הקשה אפילו יותר היא שאנחנו לא באמת מסוגלים להתנתק ולעצור את זה – מה אם נפספס משהו חשוב?

מחקרים מראים שכל הסחת דעת גוררת אותנו לבזבוז של 23 דקות. ולא רק זה – ככל שיש לנו יותר הפרעות בשעה, ככה ניצור יותר הפרעות לעצמינו בשעה הבאה.
יש לתופעה הזו שם – context switching, וזה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לפרודוקטיביות שלכם. תארו לעצמכם כמה זמן אנחנו מבזבזים ביום רק בגלל נוטיפיקציות על הדאשבורד, ראשי צ'ט שמתפרצים לנו למסך, 20 טאבים פתוחים בדפדפן, 30 מיילים שלא נקראו – כולם מחכים שנתייחס אליהם, ולא נותנים לנו מנוחה. האפליקציות והממשקים שאמורים להקל עלינו את החיים, לא משאירים לנו זמן לעשות שום דבר.

Time well spent

כאשת מוצר ומאפיינת UX, כל הסיפור הזה גרם לי לאי נוחות. חלק גדול ממה שמשך אותי לתחום ה-UX הוא הרצון להקל על אנשים ולשפר להם את המשימות הגדולות והקטנות ביום יום – לחסוך להם זמן!
הרבה פעמים כאנשי מוצר אנחנו חושבים שנעזור למשתמשים שלנו בכך שנייצר עבורם עוד פיצ'ר – ולפעמים בלי כוונה, אנחנו יוצרים להם עוד משימה. לפעמים בלי כוונה, אנחנו מתרכזים בשיפור היכולות של המוצר ולא חושבים על הצרכים האמיתיים של האדם שמשתמש בו.
חברות טכנולוגיה רבות מודדות את ההצלחה של המוצרים והפי'צרים שהן מוציאות לפי כמות הזמן שאנשים משתמשים בהם. האריס, ההוא מגוגל, מציע למדוד את ההצלחה בצורה אחרת ולדרג את המוצר לפי המידה בה הוא "מכבד את הזמן של המשתמש". מה זה אומר? מודדים את ההפרש בין הערך שהמשתמש מפיק מהמוצר, לעומת הזמן שהוא משקיע כדי להשיג אותו – ככל שהפער גדול (לטובת הערך כמובן) כך הדירוג גבוה יותר.

לדוגמא אם מדובר באפליקציית היכרויות כמו טינדר – למדוד כמה דייטים מוצלחים קרו בזכותה ולא רק כמה "מטצ'ינג" נוצרו באפליקציה. אם זה ברשת חברתית כמו לינקדאין – למדוד כמה פעמים אנשים מצאו עבודה בזכות הקשרים שלהם ולא רק את כמות הקשרים אותם הם יצרו.
חברה שכבר משתמשת במודל הזה כיום היא "couchsurfing", ששמה לעצמה כמדד הצלחה את משך ואיכות הזמן שאנשים זרים בילו יחד בזכות השימוש באתר. כמובן שלא כל החברות הן כמו "couchsurfing" ויש גם אינטרסים עיסקיים שמעורבים בסיפור, אבל יש גם פתרונות.

4 דברים פשוטים שאנחנו כמאפייני UX יכולים לעשות

1. לעזור למשתמש לנקות רעשים
   בג'ימייל כבר מזמן חילקו לנו את האינבוקס לכמה טאבים – מה שמקל על העומס בדואר הנכנס.
   באפליקציית inbox הלכו צעד אחד רחוק יותר, קיבצו את המיילים ואיפשרו לנו "לטפל" בהם כיחידה אחת.
   
2. להוסיף "תג מחיר" של זמן
   לשקף למשתמש את הזמן שהוא "ישלם" עבור צריכת התוכן. לדוגמא ב-Medium מציינים כבר בכותרת הראשית של הכתבה את הזמן המשוער שלוקח לקרוא אותה.
3. ליצור מודל מנוי אלטרנטיבי
   בגרסה הדיגיטלית של עיתון "הארץ" מתאפשר לקוראים משלמים לעבור ל"קריאת זן", שבהתאם לשמה מנקה את העמוד מפרסומות ורעשים ומאפשרת התמקדות בקריאה של כתבה אחת.
   
4. לאפשר בחירה
   של תדירות וסוג התראות, של משך שימוש, של מצב "נא לא להפריע". לאפשר למשתמש להתנתק ולדאוג שלא יפסיד שום דבר שהוא חשוב לו.

אז למי *אתם* בוחרים לעצב?

אני באמת מאמינה שכל חברת מוצר, גם כזו שהמודל העיסקי שלה הוא שאיבת תשומת הלב שלנו, רוצה בסופו של דבר שהמשתמשים שלה יהיו מאושרים וישמרו על יחסי אמון עם המוצר – רק כך יוכלו ליצור איתם קשר ארוך טווח.
כדי שזה יקרה, קודם כל צריך להעלות את הנושא לתודעה ולדבר עליו – עם מנהל המוצר שאתם עובדים איתו, עם היזמים שאתם עובדים מולם, עם הלקוחות שלכם בכלל – בתוך חברה או כיועצים חיצוניים. אתם אלו שצריכים לקחת את האחריות לשקף להם את מדד הערך האנושי של הממשק.
השינוי הזה יכול לקרות – אם אנשים יעדיפו מוצרים שמאפשרים להם ספייס, בסופו של דבר חברות הטכנולוגיה הגדולות יירצו לתת מענה למליארדי המשתמשים שלהן ולספק להם כלים "שומרי זמן" – במערכות ההפעלה שלהן עצמן ובהצבת סטנדרט נוסף לדירוג אפליקציות ואתרים שהן מקדמות.

אני כבר התחלתי. קודם כמשתמשת – עם הווי הכחול בוואטסאפ – ובהמשך עם הסתכלות קצת אחרת על הערך שאני מנסה לתת למשתמשים במוצרים שאני מאפיינת. היום אני מבינה שלפני חוויית המשתמש, יש את המשתמש עצמו – והוא בסך הכל בן אדם.

*התמונה הראשית של הפוסט ("What if technology…" מגיעה מהוידאו הראשון בפוסט, מאת TWS)