אם הגעתם עד לשורה הזו, השורה השנייה בכתבה אחרי הכותרת, אז אני חייב להגיד לכם תודה! תודה שקראתם גם את המילים הקטנות יותר, הלא מודגשות, אלה שלא צעקו לכם "תקראו אותי, אני מילה גדולה וכתומה שכתובה על תמונה גדולה וצהובה". בתור מי שכותב הרבה, היה לי קשה לקבל את העובדה שאנשים לא ממש יקראו את כל המילים שאני כותב. אבל בתור מאפיין UX מיד שאלתי את עצמי איך מתמודדים עם המצב הזה ומתאימים לו פתרונות? התשובה טמונה בשטח שבין אפיון לעיצוב, וקוראים לה "היררכיה ויזואלית".

אני מבין בעיצוב, אני מתעניין בעיצוב, תמיד ידעתי לדבר על עיצוב, אבל אף פעם לא ממש עיצבתי. למה? כי פחדתי.
לא הייתי ילד מוכשר שמצייר יפה, ואף פעם לא האמנתי למעצבים שאומרים שלא צריך לדעת לצייר יפה כדי להיות מעצב טוב. כל אלה שאמרו לי את זה, מציירים ממש יפה.
גם לא למדתי בבית ספר לעיצוב. תמיד היו לי רעיונות טובים שנתתי בשמחה לחברים המעצבים שלי, אבל לא העזתי לבצע אותם בעצמי. מהפחד הזה הייתי צריך להשתחרר.