אני מבין בעיצוב, אני מתעניין בעיצוב, תמיד ידעתי לדבר על עיצוב, אבל אף פעם לא ממש עיצבתי. למה? כי פחדתי.
לא הייתי ילד מוכשר שמצייר יפה, ואף פעם לא האמנתי למעצבים שאומרים שלא צריך לדעת לצייר יפה כדי להיות מעצב טוב. כל אלה שאמרו לי את זה, מציירים ממש יפה.
גם לא למדתי בבית ספר לעיצוב. תמיד היו לי רעיונות טובים שנתתי בשמחה לחברים המעצבים שלי, אבל לא העזתי לבצע אותם בעצמי. מהפחד הזה הייתי צריך להשתחרר.

כשנרשמתי ללימודי פסיכולוגיה, הרגשתי שלמרות שאני לא לומד איך לעצב, אני גם לא ממש רחוק מזה: גם בפסיכולוגיה וגם בעיצוב אתה עשוי למצוא את עצמך מנסה להבין איך אחרים חושבים, למה הם חושבים כך ואיך אפשר לכוון את המחשבות שלהם לכיוון שאתה רוצה.
ואז גיליתי את עולם חוויית המשתמש. תחום קסום שתמיד נראה לי כמפגש המושלם בין עיצוב לפסיכולוגיה. ידעתי שאני יכול לעשות את זה לא רע, אבל לאן שלא הסתכלתי, כמה שלא ניסיתי להתחמק, איך שלא הפכתי את זה – נאלצתי להתמודד עם הפחד הכי גדול שלי: להחזיק עפרון ולשרטט. וכאילו לא די בזה, גם נאלצתי לשרטט בעזרת מחשב, שם רואים טעויות גם אם הן בגודל מזערי של פיקסל אחד.
אם אתם מצפים לסיפור אמריקאי מוצלח, שבו הברווזון שמצייר מכוער הופך בין לילה לברבור מעצב, צפויה לכם אכזבה – זה לא המקרה. החששות שהיו לי המשיכו גם כשהתחלתי לעבוד כמאפיין UX. התוצרים הראשונים לא נראו טוב והאתגר הזה גרם לי למצוא פתרונות ומחבואים. מה הכוונה "מחבואים"? מכירים את זה שאתם צריכים ללמוד למבחן בסטטיסטיקה ובדיוק אז אתם מחליטים שהגיע הזמן לעשות ספונג'ה? אצלכם ואצל כל השכנים? אז מצאתי כל דרך להתחמק משרטוטים.

כמעט נרשמתי לדוקטורט בעיצוב

זה כל כך הציק לי, עד שבשלב מסויים החלטתי להיכנס בזה ראש בראש, בכל הכוח. עשיתי בירורים, מילאתי טפסים, וכבר הייתי מוכן ללימודים של כמה שנים כדי להיות מעצב, סופר-דופר מעצב, דוקטור לעיצוב. ואז נשמתי עמוק ונרגעתי.
כי אני הרי לא הולך להיות מעצב, אני אפילו לא רוצה להיות מעצב. כל מה שאני רוצה, זה שעמודים שאני מאפיין ייראו כמו שצריך. שכשאני מציג פתרון UX מעולה, אני לא אצטרך להתחיל בהתנצלות על זה שהוא לא בדיוק… ושבשלב העיצוב זה ייראה הרבה יותר…
עדוא שביט סיפר לי שהוא הולך להעביר סדנה שמיועדת לאנשים כמוני – סדנת עיצוב למי שלא הולכים להיות מעצבים. שאם אין לי צורך בלימודי תולדות העיצוב, רישום וצילום, אין שום סיבה שאני אשקיע בזה זמן וכסף. כדאי לי ללמוד רק את מה שיעזור לי בפרקטיקה: כמה כלים ותרגולים שיעזרו לי לשפר את נראות המסכים שאני מאפיין, שיעזרו לי לפתח שפה משותפת עם המעצבים שאני עובד מולם, ויאפשרו לי להרגיש בטוח יותר כשאני מציג תוצרים ללקוח.
הסדנה הייתה טובה מאוד, אבל זה לא היה העניין היחידי; למשך יומיים שלמים הייתי סטודנט. ישבתי ותרגלתי במסגרת שבה לא התביישתי לשאול את השאלות הכי בסיסיות, קיבלתי פידבק על כל תוצר והיו לי זמן והזדמנות לשפר.
היום האפיונים המשורטטים שלי נראים הרבה יותר טוב, ואני רוצה לשתף אתכם בקצרה בכמה תובנות שהיו לי מהסדנה ואולי יעזרו לכם עם השרטוטים שלכם:

• היררכיה ויזואלית בטקסט – היררכיה נכונה היא כנראה הדבר החשוב ביותר לנו כמאפיינים. אנחנו יודעים שאנחנו צריכים להציג מידע חשוב יותר בצורה בולטת יותר. איך עושים את זה? יש כמה כלים:
  • גודל – גדול יותר כמובן יהיה בולט יותר. זה די הגיוני.
  • משקל – טקסט שיופיע ב-bold יהיה בולט יותר. גם כן די בסיסי.
  • מיקום בעמוד – מה שחשוב יותר צריך להופיע במקום גבוה יותר בעמוד. צריך להתייחס כאן גם לגובה ה-fold (ברזולוציות השונות של המסכים).
    

    שימוש בהיררכיה נכונה, ידריך את המשתמש בסריקת התוכן שאנחנו מציגים לו

  • חללים לבנים – טקסט שמסביבו יותר חלל לבן, יבלוט יותר (הסבר מפורט בנקודה הבאה).
  • שבירת שגרה – אם כתבתם טקסט שלם בגודל/צבע/משקל מסוים, כל חריגה ממנו, תבליט את הטקסט שחרג. כלומר, לפעמים דווקא טקסט בצבע אפור יכול לבלוט, במידה והוא יופיע על גבי הרבה טקסט כתום, למשל.
• שימוש בחללים לבנים – חללים לבנים הם בעצם המרווחים בין אלמנטים על המסך.
  איך אפשר להשתמש בחללים לבנים לטובתנו? קודם כל חשוב לא להתעלם מקיומם. חשוב לדעת למשל, שיותר חלל לבן מסביב לאלמנט כלשהו, ידגיש אותו. חלל לבן נותן "במה" לאותו רכיב ומבליט אותו.
  

  דוגמה מעולה לחלל לבן גדול, שנותן במה לפעולה עיקרית אחת

• קומפוזיציה – הכרתי כבר את המונח הזה, אבל מה בעצם הוא אומר בפועל? עכשיו אני יודע. קומפוזיציה זה מונח שמתייחס לקשר בין אלמנטים על המסך. אם למשל תציירו עיגול שיושב על שפיץ של משולש, אתם גם תייצרו תחושת מתח;

איך משתמשים בזה בשרטוט מסכים? נניח שיש לכם שתי תמונות שצריך למקם על המסך. מה תעשו? אם תשימו כל אחת מהן בגודל אחר, תיצרו חוסר בשיווי משקל (הגדולה כמובן "שוקלת" יותר). זה מצב שהוא לא מאוזן וחשוב לא לגרום לו אלא אם כן יש לכם סיבה (למשל שעל התמונה הגדולה, נמצא קישור שחשוב לכם שהמשתמשים יבחינו בו).

בסדנה היה עוד הרבה דברים שלמדנו ותרגלנו, אלה רק כמה מהדברים החשובים יותר שלקחתי איתי.

כמו להסתכל על הכוכבים

בתור ילד בתנועת הצופים, בכל טיול, אחד המדריכים הסביר לנו על כוכב הצפון, על העגלה הגדולה והקטנה ועוד. ובכל טיול הוא הסביר עד שכולם אמרו שבטח שהם רואים, "הנה זה ממש כמו הידית של העגלה, ואלה הגלגלים". לא גלגלים ולא בטיח. חמש דקות אחרי שהמדריך הלך, אף אחד מאיתנו לא ידע לזהות שום כוכב.
כשהייתי נער וכבר הייתי מדריך באותם טיולים, אמרתי לחניכים שלי שאנחנו לא הולכים לישון עד שכולם יבינו ויזהו את הכוכבים, אבל על אמת. היה לי קשה לחשוב על המבוכה של הילד שאומר שהוא הבין ואז מנסה להסביר למישהו אחר, משהו שהוא לא באמת יודע בעצמו. ונחשו מה – זה עבד, הילדים באמת למדו. וגם אם הם שיקרו לי (ורק אמרו שהם הבינו), אני עד היום זוכר איך הם הרגישו נוח לשאול שוב ושוב ושוב.
היום נראה לי שאם לא מבינים במשהו שמתעסקים בו, אין שום סיבה שלא לשאול שוב ושוב ושוב. אחרת יש חוסר נוחות, ומבוכה. עיצוב הוא חלק מהחיים שלנו ומהעבודה שלנו. אז מה עושים עם הפערים האלה? אני רק נתתי לכם המלצה על הסדנה שעזרה לי.

 

שייך לנושאים: עיצוב, סדנת עיצוב, סדנאות