פשוט. שימושי   על אנשים, מחשבים והמסכים שביניהם

מכתב פתוח לחברת קארדקום (ושיעור בשמישות)

יצא לי כבר לכתוב כאן משוב והצעות לשיפור על שירותים שאני נעזר בהם, מתוך תקווה שישתפרו, לטובתי וכמובן גם לטובת משתמשים אחרים. זה עזר עם flex (וגם יצר דיון נחמד), אז למה לא לנסות את זה שוב?

קארדקום הוא השירות שאני נעזר בו לסליקת אשראי ב-UXI בשנתיים האחרונות. יש בו כמה דברים שפשוט לא מובנים לי. אתם מוזמנים לקרוא למה. אם אתם מקארדקום – אתם מוזמנים לקחת, ליישם וליהנות ממשתמשים מרוצים יותר. לפחות משתמש אחד מרוצה יותר מובטח לכם ב-100% :)

 

עדכון 18/8/2013: אני שמח לעדכן שרבים מהליקויים שציינתי כאן תוקנו. משמח לראות שבקארדקום הקשיבו לדברים וטיפלו בהם.

 

אורנג': שירות ברמה שלא היכרתם?

אחרי מעל 8 שנים שאני לקוח באורנג', הייתם מצפים שהם יגלו שברק דנין זה אדון, לא? מצורף למטה אימייל שקיבלתי מאורנג' היום.

להתאמה אישית לנמען יש ערך רב, בוודאי כשפונים ללקוח. ברור לנו שמחשב שלח את זה, אבל בשביל לדבר אל הג'נדר הנכון לא צריך לעבוד קשה, לא כמו למבחן טיורינג אמיתי.

עברית קשה שפה: שיעור בלשון ובתכנון בטפסים באתר אורנג'

קשה לי עם טעויות בעברית. אני יודע, זה לפעמים מעצבן כשאני מתקן אחרים, אבל זה הרגל משפחתי כזה, אינסטינקט, שקשה לוותר עליו. להורי היה חשוב להנחיל לנו הרגלי שפה טובים, וטפו טפו, אני חושב שדי הצליח להם. כשאני רואה טעויות בעברית בממשק זה מציק לי, וכשזה משולב עם טעויות בסיסיות בממשק, עם ספק בסדר-גודל של אורנג', אני משקיע וכותב על זה כמה מילים.

תבנית סלחנית Forgiving Format

כשמקלידים מידע בטופס, נדרשים לא פעם להכניס מספרים בתבנית מסויימת: מספר טלפון חייב קידומת, כרטיסי אשראי צריך לפעמים להפריד לקבוצות של 4 ולפעמים לא, תאריכים צריך להכניס עם קו נטוי אבל לפעמים עם נקודה וכן הלאה.

"תבנית סלחנית", באנגלית forgiving format, הוא עקרון עיצוב פשוט, שאומר: תנו למשתמשים להקליד מה שהם רוצים, ונסו להסתדר לבד עם מה שהם נתנו. תסלחו להם על טעויות קטנות, אם אפשר. מכאן השם – תבנית סלחנית.

די לכפתורי "נקה טופס"!

תשבעו בכל היקר לכם שזה לא קרה לכם אף-פעם: מילאתם טופס באתר כלשהו, התכוונתם ללחוץ על "שלח" ולחצתם בטעות על "נקה טופס". אין פה שום דבר חדש, נילסן כבר דיבר על זה לפני 10 שנים. גם קארוליין ג'ארט, גברת טפסים, כתבה עליהם ב-2004, למרות שהיא באופן מוזר היתה סבורה שיועצי שמישות אוהבים את הממזרים האלה (NOT!). הכפתורים האלה מיותרים לחלוטין, וצריכים להיעלם מהעולם.

אז איך זה שעדיין מסתובבים חופשי טפסים עם כפתור "נקה"?

כן, אני מתכוון גם כאן, אצלנו. באתרים של רוב הגדולים.

TicketNet: ברוכים הבאים לקוּפּה! עכשיו תתפשטו

לפני כמה חודשים כתבתי כאן על הכפתור ששווה 300 מיליון דולר, על חברה שלמדה עד כמה כואבות טעויות בממשק ה-checkout (תשלום על הזמנה), וכמה נעים בכיס כשמתקנים אותן. כתבתי גם על האתר של פסטיבל ישראל, שדרש ממני לזכור את הסיסמא שלי משנה שעברה כשבאתי לקנות כרטיסים, ואחרי שכבר הזנתי את פרטי האשראי שלי (!!!)

מסתבר שיש לא מעט חברות בארץ שעדיין לא מבינות שלקוח שיושב עם כרטיס אשראי ביד מול המסך לא ממש רוצה להירשם לשום דבר, לא רוצה ליצור קשר מתמשך עם האתר ולא מעוניין בשום מחוייבות אליו. הוא רוצה לשלם, לקבל אישור על התשלום ולהמשיך עם החיים שלו. האתר החדש של TicketNet עושה בדיוק את ההיפך.

אבודים בביטוח הלאומי: גירסת הבמאי

המוסד לביטוח לאומי, על-פי הגדרתו "פועל לצמצום הפערים הכלכליים במדינת ישראל ומטרתו העיקרית היא להבטיח קיום בסיסי לאוכלוסיות הנזקקות". השכירים שבינינו נפגשים איתו, לצערם, בתלוש המשכורת; חולים, נכים, נפגעי תאונות, קשישים, מעוטי-יכולת, מובטלים ורבים אחרים נזקקים לשירותיו ואף תלויים בו.

כשמתכננים אתר אינטרנט, או כל מוצר אחר, השאלה הראשונה שנשאלת היא מי הולך להשתמש בו. ברור שקהל היעד של אתר הביטוח הלאומי הוא כל אחד ואחד מאזרחי המדינה. העובדה שמדובר בקהל רחב הופכת את תכנון האתר למאתגר ביותר; לכל אזרח יש יכולות שונות וצרכים שונים, ועל כולם צריך לענות אתר אחד. ביקור בביטוח הלאומי מגלה אתר עמוס, סבוך, ועם תכנים קשים להבנה – רחוק ממה שהייתם מצפים מאתר עם אוכלוסיית יעד כזו.

גירסא מקוצרת של הפוסט התפרסמה היום ב-Ynet, והוא מובא פה בגירסתו המלאה ("גירסת הבמאי").

yes Max HD – חוויית המשתמש

גילוי נאות 1: yes נתנו לי את מכשיר ה-יס מקס HD לחודשיים בחינם, כדי שאכתוב עליו פוסט. הם לא שילמו לי אגורה ולא דרשו שום דבר לגבי התכנים, מלבד שיכבדו את yes כחברה, גם אם הם שליליים.

גילוי נאות 2: אין לי כבלים או לוויין כבר 6 שנים, מבחירה חופשית.

גילוי נאות 3: אין לי טלוויזיית HD, אבל מערכת סאונד מעולה דווקא יש. ל-yes זה לא הפריע, גם לי לא.

המכשיר המפואר נמצא אצלי כבר כמעט חודש, במהלכו עברתי לגור עם בת-הזוג שלי שתחייה, ביליתי לראשונה עם החתולה שלי באשפוז וטרינרי, נגנב לי מקרר שליווה אותי 10 שנים, ועוד כהנה וכהנה אירועים אישיים שלא אלאה אותכם בהם. בין לבין, הצלחתי לבדוק גם את הצעצוע השחור והנוצץ, ואפילו ליהנות ממנו. היו לא מעט דברים בעייתיים, אבל בסך-הכל חוויית השימוש שלי היתה טובה.

איך להפסיד כסף: שיעור בחינם מפסטיבל ישראל

לפני כמה שבועות כתבתי כאן על הכפתור ששווה 300 מיליון דולר – על איך ששינוי בטופס ההרשמה לאתר מסחר ברשת הניב גידול עצום במכירות. הנקודה העיקרית של מי ששינה את עיצוב הטופס היתה, שלקוחות שבאים לקנות לא מעוניינים להירשם לאתר ולבנות איתו מערכת יחסים. הם רוצים רק לקנות, גם במחיר של מילוי חוזר של פרטים אישיים.

כשקניתי השבוע כרטיסים לפסטיבל ישראל, נתקלתי באותה הטעות לזאת שהיתה בטופס ההוא (לפני שתוקן), רק שבפסטיבל ישראל עשו את הטעות בגדול. מה זה בגדול, בענק!

צומת ספרים: חוויה מהסוג הישן

כשהולכים לקנות ספרים ברשת, מאבדים שני דברים חשובים שיש בחנות אמיתית: את היכולת לעבור בין כל הספרים עם העין, לבחור אחד שנראה מעניין, לקרוא בו קצת ורק אז לקנות; ואת המוכר או המוכרת שהם בדרך-כלל תולעי ספרים במובן הטוב של המילה, הם תמיד יודעים להמליץ על משהו טוב. באתרים מתקדמים בתחום, משתדלים לפצות על החסרונות האלה: חיפוש מהיר, דירוגי מבקרים, הצצה לעמודים הראשונים והאחרונים של הספר, קישורים לספרים דומים ועוד.

האתר של צומת ספרים הוא לא אתר סקסי או מתקדם במיוחד, היכולות שלו די מוגבלות בהשוואה לאתרי חנויות ספרים בחו"ל; אפשר להבין את זה בהתחשב בגודל השוק בארץ. עמוד הבית והעמוד של כל אחד מהספרים מאורגנים היטב עם שפע של מידע רלוונטי, אבל שאר העמודים באתר לא מסייעים מספיק בתהליך החיפוש וההזמנה.

פורסם לראשונה ב-Ynet במדור ביקורשת, 7.4.2009.